ריפוי על ציר הזמן - מדיטצית דמיון מודרך 

פגשתי את המחלה הגנטית. היא אמרה לי : אני כאן, את לא יכולה להתעלם ממני. אני חיה וקיימת והגוף שלך מספר לך זאת. אינך יכולה יותר לברוח מהזכרונות שהיא נושאת עמה. אני מתבוננת בה ומבינה שזה זמן המבחן ואין יותר לאן לברוח.
אני מבקשת עזרה. עזרה והדרכה יכולים להגיע בכל מיני דרכים, בחלומות, בספר שקוראים,במשפט שנאמר בסרט שרואים, בקול פנימי, במחשבה שחולפת - ואז, כשזה קורה זה מאוד ברור, אין כאן ספקות.
...אני מתחילה בריפוי עצמי עם דמיון מודרך אחרי שאני מיישרת את ההידורים וסולחת לעצמי על כל הדברים בתוכי שרצוי שראוי לבקש עבורם סליחה. ולאהוב... לאהוב את החלקים החולים, הסובלים, הכואבים והמפוחדים, לאהוב ולדבר אליהם, לספר, להסביר ולעודד, להבין שהם כמו ילד קטן וחסר אונים, זקוקים להסברים ועידוד ותמיכה והמון אהבה, קודם כל, לפני שהולכים לטפל ברמה הפיזית, קודם כל התקשורת. ואז מגיע המסר : לחזור בזמן, לנוע על ציר הזמן אל העבר הרחוק, אל אותו מקום בזמן שמשהו השתבש, אל אותו סב או סבתא עתיקים שם מצוי אותו גן, אותה יחידה שבה אצור המידע הגנטי.ואני תוהה וחושבת לי איך - איך אעשה זאת - אין לי מושג. וההדרכה ממשיכה להגיע : עליך לחזור בזמן אל תוככי הגנום, אל הד.נ.א שבתוך האורגניזם, אינך צריכה לנסות להבין, התחילי עם התהליך ופשוט היי קשובה. עליך לחזור לעבר כדי לרפע הווה ועתיד.

אני מתחילה את התהליך בסדרת נשימות, הרפייה וריכוז. כשאני מתמקדת ומתבוננת פנימה אני מתחילה לראות את ציר הזמן והוא נראה לי כמו צינור חלול ואפל. אני מתקדמת בתוכו. איני הולכת בו אני פשוט צפה, מרחפת ומתקדמת, מתקדמת עוד ועוד. אין לי כל הנחייה או ציפייה לקראת הבאות או מה עלי לעשות בהמשך, חוץ מההדרכה להתקדם ולנוע. זה נמשך עד אשר אני מבחינה בדמות לא ברורה אולם אני יודעת שזו אישה וזו הסבתא הרחוקה שאצלה החלה המחלה הגנטית במעיים. עכשיו כשאני קרובה איני רואה את דמותה או פניה ואיני מנסה לראות איך היא נראת, זו ההנחייה כדי להשאר ממוקדת במטרה. ההתמקדות שלי היא בחלק גופה התחתון ואני מקבלת הדרכה לצלול פנימה ולראות את כל המערכת העיכול, בלי לנסות לחפש, להבין, פשוט להתקדם. צוללת יותר ויותר פנימה, עוד יותר פנימה אל תוך התאים, אל תוך תא, אל ה- ד.נ.א. כאן אני בחדר מואר חלקית. יש בו מגרות רבות ולמעשה החדר כולו עשוי ממגרות, חלקן מוארות מבפנים, חלקן מהבהבות, חלקן כבויות., אני חשה שאני בתוככי מחשב, מודרכת למקום מסוים - שם אני מושכת מגרה החוצה. בתוך המגרה שמשכתי ישנם גבישי קוורץ והם שקופים וצלולים, חלקם נראים בגוון ירקרק שקוף, חלקם תכלכל, חלקם ורדרד. אני יודעת שעלי לחפש את הגביש הפגום - אני מחפשת אותו ורואה אותו, הוא לבן ואטום ויש בו כתמים. בזהירות אני מושכת את הגביש הפגום ומניחה אותו בתוך מין שקע מלבני ברצפת החדר, במרכז. צליל של גריסה נשמע והגביש הפגום מתפוגג. בכף ידי מתגלם גביש צלול יפיפה, מגעו קר והוא פועם בעדינות. עכשיו אני מכניסה את הגביש החדש במקום הגביש הפגום. החדר ה שאני בתוכו מהבהב לרגע ואז כל המערכת מוארת, המגרות עם הגבישים סביבי קורנות. החדר כולו מואר וזוהר ואני חשה את הפעימה הקצובה שבו בתוכי. אני יוצאת מן החדר ונמצאת שוב בתוך מערכת המעיים. כאן עלי לעשות מעין עבודה של הלחמה. יש בידי מעין מלחם - עלי לעבוד בצורה אינטואיטיבית לגמרי כי אינני יודעת מה אני עושה, יודעת רק שכך וכך עלי לעשות. נוגעת עם קצה המלחם שהוא מעין קרן לייזר, במקומות מסויימים במעיים וכשאני עושה זאת נדלקים שם אורות מהבהבים, כך עד שכל המערכת מהבהבת בקצב אחיד. כמו פעימות לב.
אני יוצאת מתוך המערכת, מתוך הגוף, מתרחקת מדמותה של הסבתא הרחוקה. מתרחקת וחוזרת לזמן ההווה על ציר הזמן לכאן ועכשיו.

תהליך זה חזר על עצמו בקר וערב במשך תשעה ימים. לא ידעתי מתי הוא אמור להסתיים אבל בסיומו של היום התשיעי הגעתי לחדר בתוך התא והוא זהר והיה מלא באור ופועם פעימות אחידות.
עכשיו יש לטפל בהווה, כאן ועכשיו. זה היה מסר ההדרכה החדשה לימים חדשים .
...וממשיכים ממקום
שיש להמשיך -
ומרפאים עבר והווה ועתיד
וכאן גם כולכם נמצאים
ועל קו של זמן איתכם -
פוסעת ואוהבת
בדממה...
אל העתיד...